בחזרה לשגרה / מאת רן ברין
חזרנו לשגרה בהדרגה. בשלב הראשון ליאת המנהלת הודיעה לנו שמותר רק לאחד ההורים לבוא ולבקר אותנו בהוסטל. מאד שמחתי והתרגשתי. חיכיתי לאימא שלי על יד שולחן בחצר כי אסור היה, (ועדיין), למבקרים להיכנס. על השולחן הצוות הכין ג'ל חיטוי, בקבוק מים, כוסות חד פעמיות ומסיכות. כשאימא באה בכיתי מהתרגשות. היא הביאה לי עוגיות טחינה שהיא אופה ושאני אוהב ואמרה לי כמה שהיא מתגעגעת אלי. אבא חיכה לה באוטו ועשה סיבוב כדי שאראה אותו מהגדר. בשבוע שלאחר מכן מותר היה גם לאבא להצטרף. שניהם הגיעו, שוב ישבנו בחצר ושוב התרגשתי מאד. אני מאד קשור לאבא שלי וקרוב אליו. אבא שאל אם אני בוכה ועניתי שלא והוא אמר שזה בסדר לבכות אבל לא בכיתי לידו.
בשלב הבא מותר היה לצאת לכמה שעות הביתה. קיבלנו אישורי יציאה אחרי שכולנו עשינו בדיקות קורונה בהוסטל. אני רגיל לצאת כל שבת לארוחת צהרים וערב ובימי שלישי לארוחת ערב ואז לחזור להוסטל. חיכיתי כבר להיות בבית, במקום שלי, עם ההורים, כי במשך כול הסגר לא יצאתי מפתח ההוסטל. ההורים שלי מאד מבוגרים, דאגתי להם והתקשרתי אליהם כל יום. גם עם האחיות שלי הייתי במהלך הסגר בקשר טלפוני בלבד. הם אספו אותי במכונית שלהם, יצאתי עם מסיכה ונסענו הביתה לכמה שעות. אכלתי בבית קציצות, תפוחי אדמה ועוגת שוקולד. הם סיפרו לי שאמא יצאה מהבית רק כדי לזרוק אשפה ושבן אחותי נהג להביא להם משלוחים עם מצרכים ולהשאיר להם ליד הדלת כי אסור היה לבקר סבים וסבתות. הבנתי שהם מתגעגעים לא רק אלי, גם לנכדים שלהם ולבנותיהן, אחיות שלי. ההורים עודדו אותי וחזרתי להוסטל עם מצב רוח יותר טוב ועם עוד עוגיות טחינה שאכלתי בכל פעם שהכנתי לעצמי כוס קפה. בשבועות הבאים גם האחיות שלי הצטרפו לביקורים שלי אצל ההורים. באחת הפעמים האחרונות שיצאתי הביתה סופסוף הסתפרתי! במשך כל תקופת הסגר לא הסתפרתי בכלל.
השלב הבא של החזרה לשגרה היה לחזור לעבודה. מאד התרגשתי שהודיעו לנו שאנחנו חוזרים לעבודה. בעבודה שלי אני אורז תחתיות של כוסות קפה בשקיות, ארבע תחתיות בכל חבילה. בדרך כלל בתעסוקה אנחנו פוגשים דיירים מהוסטל נוסף, אבל בגלל הקורונה ומחשש שנחשף לאנשים רבים, הפרידו בינינו. אנחנו עבדנו בחלק מימי השבוע והקבוצה השניה עבדה בימים אחרים, כך שבעצם עדיין לא פגשתי את חברי לעבודה. אחרי שבועיים בערך הפגישו בינינו סוף כל סוף, אבל אנחנו עדיין יושבים בעבודה בשולחנות נפרדים, כל הוסטל בשולחן משלו עם רווחים גדולים ביניהם. חלק מדיירי ההוסטל שלי עדיין לא יוצאים לעבודה בגלל מחלות רקע, אלו מחלות שעלולות לסכן אותם אם יחלו חלילה בקורונה. קיבלנו הוראות לשים מסיכות בהסעה לעבודה ובחזרה וכשאנחנו מגיעים להוסטל אנחנו צריכים מיד להתקלח ולהחליף בגדים.
בינתיים אנחנו לא יוצאים לפעילות בחוץ מלבד העבודה. לא למועדון, אליו אנחנו נוסעים פעמיים בשבוע אחר הצהריים ואני גם מפסיד בינתיים את חוג השיט שלי במסגרת "אתגרים". לפני שבועיים בערך מדריכת המוזיקה שלנו שמגיעה להעביר לנו חוג במועדון התחילה לבוא אלינו להוסטל אבל הפעילות מתקיימת בחצר והיא יושבת מולנו במרחק ועם מסיכה.
אני מאד מתגעגע לפעילות של חוג השיט. זה חוג שאני משתתף בו כבר ארבע שנים. למדתי שם להרים מפרש ולהשיט סירה. אנחנו שישה חברי קבוצה בסירה ועוד שני אנשי צוות שעוזרים לנו, מכוונים את הסירה ומלמדים אותנו להשיט אותה. במשך כל תקופת הקורונה לא היינו בכלל בקשר זה עם זה ואני מאוד מתגעגע.
אני שומע קצת חדשות ואני מודאג מהגל השני ומהאפשרות שנחזור שוב לסגר. אני חושש גם שאולי הגל השני יהיה יותר חמור מהראשון. סבלתי בסגר וכל כך שמחתי שסופסוף הוא נגמר ואנחנו יוצאים, גם אם באופן מוגבל.
מאחל לכולם בריאות איתנה.
להתראות בקרוב,
רן ברין
