היי קוראים לי רן. נולדתי עם שיתוק מוחין, אני בן 53 וגר בבית תלמי- רות של אקים ברמת השרון. אני מתפקד כרגיל למעט הרגליים שכעת לא שומעות לי אבל אני מתפעל אותן טוב ולא מוותר אף פעם. אני משתמש בכיסא גלגלים רק למקומות רחוקים וביום יום אני משתמש בהליכון. ההליכון נותן לי תחושת שוויון וביטחון, כל עוד אני חי ונושם אני מעדיף את ההליכון כדי לחזק את הרגליים ולהיות חזק ובריא.
בכל בוקר אני מתעורר לבד ומתארגן בכוחות עצמי ליציאה לעבודה במע"ש הרצליה. שם אני סופר מעטפות עם כרטיסי ברכה, מחלק אותן לקבוצות של עשר ומכניס לקופסאות אריזה.
פעמיים בשבוע בימי ראשון ורביעי אני יוצא לפעילות אחר הצהריים במועדון צבעי הקשת ברמת השרון עם שאר חברי להוסטל. בנוסף, אני פעיל בחוג שייט במרינה בתל אביב, בימי שישי בין השעות 09:00 עד 12:00.
בתחילת חודש פברואר הבנתי שיש נגיף שנקרא קורונה. התחלתי לעקוב יומיום בחדשות ובעיתונים אחרי הנושא. זה הפליא אותי שהמחלה מתפשטת במקומות אחרים, אני חושב שזאת סכנה ואני מרגיש שאני חושש.
הדרך שלי להתבטא הכי טוב זה לכתוב, אני אוהב לשבת עם מדריכה ולכתוב מה אני מרגיש וחושב, זה עוזר לי לנקות את הראש ולעשות לעצמי סדר. יש לי מחברת מיוחדת ובה אני כותב כל פעם מה עובר עלי, והפעם כתבתי קצת עלינו בתקופת הקורונה.
במהלך החודש עקבתי אחרי החולים הישראלים שהיו על הספינה ביפן, ראיתי בחדשות את המטוס המיוחד שהביא את אותם החולים לתל השומר. לקחו אותם באמבולנס ממוגן למחלקה מיוחדת ושם שמו אותם בבידוד למשך 14 ימים. חושבים שהם בסדר ובודקים אותם, הם במעקב. זה נותן הרגשה שהעניינים בשליטה. יש זוג, בעל ואישה, מאותה ספינה שנדבקו יחד, אבל הוא בבידוד ביפן והיא כאן. יש קבוצה של אנשים שחוששים להידבק וראיתי בחדשות שיש רופאה בתל השומר שאחראית על הבידוד בארץ. לדעתי טוב ונכון שהחזירו אותם לטיפול בארץ כי כאן יש בנוסף לטיפול גם תמיכה משפחתית.
כשאני חולה אני חוזר לבית הורי כדי לא להדביק את החברים. אני חושב שזאת מחלה די מפחידה ואני מקווה שימצאו חיסון במהרה. בכל העולם מחפשים פתרון ועובדים על התרופה.
במהלך חודש מרץ אמרו לנו שאנחנו לא הולכים לעבודה ולא למועדון, אסור לנו לצאת ואסור לבקר אותנו. זה לא נעים לי, אף פעם לא הרגשתי ככה, לא נח לי, אני מתגעגע למשפחה.
זה מפריע לשגרת היום יום מאוד, זה עוצר את החיים ועושה הרגשה לא טובה. כל הזמן חוזרים בטלוויזיה על אותו דבר, זה משגע אותי ומעצבן אותי. אם היו דברים יותר רציניים אז הייתי יושב ורואה אבל אין דברים חדשים. אני מטפס על הקירות, נמאס לראות רק חדשות, אסונות, מלחמות ודיווחים על הקורונה. שיביאו דברים יותר מעניינים או שיחדשו. זה חורה לי, אין לי מצב רוח, אני לא יודע מה לחשוב ומה לעשות, קודם כל עם עצמי.
דיברו איתי והסבירו לי ואני עדיין לא קולט, לא יודע מה צפוי, לא יודע מה להרגיש לגבי זה וזה גורם לי לאי שקט.
מסיבות פורים התבטלו לנו אבל חגגנו בהוסטל, גם ערב ליל הסדר נחגג באקים רחוק מהמשפחות. הפסדתי את יום ההולדת של אמא שלי וזה ציער אותי מאד, לא ידעתי מה לעשות, לבסוף הכנתי לה במתנה תמונה מפרחי בר, הצטלמתי עם התמונה ושלחתי לה כברכה.
במהלך אפריל נערכנו לשהות ממושכת בהוסטל. עשינו כול מיני הפעלות של יצירה, תנועה ומוסיקה וקיבלנו גם הדרכות והפעלות מקוונות דרך המתנ"ס הדיגיטלי של אקים. אני בניתי בתקופה הזו שני דגמים, שניהם קשורים לים שאני כול כך אוהב, מתגעגע ומתחבר. הדגם הראשון של ספינת מפרש והשני דגם של המרינה עם שובר גלים, מזח ומגדלור.
למדתי מהחדשות כל פעם הנחיות בטיחות חדשות, הבנתי כמה חשוב זה שטיפת ידיים, לשמור על היגיינה וניקיון. במהלך החודש גם התחלנו למדוד כל יום חום כדי לבדוק אם מישהו חולה, או מפתח תסמינים, שמנו בהוסטל המון שלטים ואלכוג'ל כדי שנזכור בכל מקום שאנו הולכים את החשיבות שבדברים האלה. בהמשך הצוות נדרש גם להחליף בגדים וללבוש כפפות ומסיכות.
אני מקווה שזה יסתיים כמה שיותר מהר, הגעגועים קשים לי מאד. אני שמח שההקלות כבר התחילו!
שלכם, רן.
