סיגל פרץ יהלומי, מנכ"לית אקים ישראל, על הספר "ביום שייגמר הכסף":
אטומין – אותה תרופה פסיכיאטרית שניתנה לגיבור המרכזי בספר "ביום שייגמר הכסף" מאת יותם טולוב (ואל תטעו הגיבור המרכזי הוא לא המספר ולא המסופר) ותוארה שזה 'כמו לקבל אגרוף לפרצוף' – ככה מרגישים אחרי שקוראים את הספר. תחושה של טלטלה, בחילה, מצוקה, אוזלת יד.
סגרתי את הספר ובהיתי נוכחה שעה ארוכה. הלומה.
הרבה מהתיאורים בספר המרתק והנפלא והנורא הזה (שנכתב ביד אומן ונקרא בנשימה עצורה) כבר סופרו באין ספור כתבות בתקשורת, פורטו בכתבי אישום, בפרוטוקולים של דיונים. אז למה הלומה? אולי זווית הראיה של הילד שמסתכל על הדברים ומספר.
כן, הספר הוא חד מימדי. יש בו רעים ויש בו טובים. נקודה. לא בכדי בחר הסופר – יותם, לתאר את כל הסיפור מנקודת מבטו התמה של ילד שקוראים לו.. תום, שהכי שונא שאומרים עליו שהוא.. תמים. כאילו בא לומר לנו שכן, זה סיפור פשוט וחד מימדי וכך על כולנו להסתכל עליו. יש רוע ויש טוב. הרעים לכאורה הם הבעלים של המעונות, העובדים בביתנים של אי השקטים, במשתמע הם גם ההורים ששותקים ולא לוקחים אליהם הביתה למרות שהם מתקשרים כל ערב, הרעים הם גם העו"סים, העובדים והאפוטרופוסים שלא קמים וזועקים. בחד מימדיות הזו אין מקום לתיאורים הקשים של אנשים מתמודדי נפש מטופלים פסיכיאטרית, חלקם גם עם מוגבלות שכלית, שלא מצליחים לחיות בבית משפחתם, פוגעים בעצמם, נמצאים באי שקט מתמיד ולא מצליחים להתאזן, פוגעים בסביבתם (שמעתם את האמא שסיפרה ברדיו השבוע על המכות הקשות שהיא מקבלת מבנה באהבה? אז לא כולם כאלה ואוי למי מאתנו שישפוט).
בחד מימדיות הזו, מתוארת תמונת מצב פשטנית המכניסה למשוואה – חיים בבית הפרטי בקהילה מעולים (מקסימום משעממים) וחיים מחוצה לו גיהנום. אז כן, זה פשטני ולא נותן את התמונה המלאה. אבל אם זה מה שצריך כדי לזעזע את כולנו, אני בעד החופש האומנותי הזה. כי גם מה שמתואר בספר הוא אמת לאמיתה ואין בלתה. ואם רוצים לשנות צריך להביא ככה את הסיפור הכי פשוט כמו שיותם הביא. שחור ולבן: 1. יש טובים ויש רעים ויש אנשים שמאבדים את כבוד האדם במקומות האלה. 2. זה לא עובד. כל השיטה הזו של ביתני אי שקטים לא עובדת. נקודה. 3. על המדינה להביא פתרונות אחרים (ולא, "דיור תומך" הוא לא הפתרון. צריך הרבה יותר כסף ממה שיש בתוכנית הזו).
האם אנחנו כחברה ישראלית עושים את הכי טוב שלנו עבור האנשים כמו גיבור הספר? התשובה היא לא. נכון שישראל צעדה צעד משמעותי לכיוון: מתוך 11,400 אנשים עם מוגבלות שכלית שגרים במסגרות דיור חוץ ביתי, 40 אחוז כבר גרים בדיור בקהילה (!). מ2014 ועד 2021 הדיור בקהילה גדל מ3,100 ל4,500 אנשים שחיים בדיור בקהילה. 1,200 עברו מהמעונות לקהילה. משרד הרווחה הודיע שבקרוב גם יצא פיילוט לדיור בקהילה לאנשים במצב אי שקט.
החברה הישראלית עשתה דרך – גם בדעת הקהל שלה ביחס לאנשים עם מוגבלות (את המספרים אנו נפרסם זאת במדד ההכללה הבא של אקים). אבל זה ממש לא מספיק.
כן. זה עולה המון לשמור על צלם אלוקים של האנשים ועל כבוד האדם. זה עולה דירה בקהילה לכל ארבעה או חמישה אנשים וצוות גדול ואיכותי מסביב לשעון ומעטפת רפואית. זה עולה הון, שאם לא נוציא אותו לתמיכה באנשים, נישאר עניים מרודים בנפש ובמידות.
